חידושי חתם סופר על גיטין כ״ט

1 המביא גט בא"י וכו' כ' במכתב מאלי' בשם העיטור שכ' בשם ר"ח שליח בא"י שחלה ועושה שליח אחר א"צ ב"ד ותמה עליו מה חידוש בשם ר"ח פשוט במשנה ובסוגי' דבא"י לא צריך ב"ד. ואני אומר צריכא רבא וכולי האי ואולי. דודאי משנתינו בא"י שלא נכתב ונחתם הגט לפני השליח ואם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו בהא פשוט דלא בעי לפני ב"ד. אך מספקא לי' שליח בא"י שראה הכתיבה והחתימה ואי בעי אמר בפ"נ ובפ"נ ומהני דאי אתי בעל ומערער לא משגיחין ולא בעי קיום בחותמיו כמבואר לעיל ז' ע"ב והשתא כשוב יעשה שליח שני שלא בפני ב"ד ולא מצי למימר שליח ב"ד אני הרי מגרע השליחות שעכשיו מצטרך קיום ומ"מ נראה לרבנו חננאל מסברא דלא צריך ב"ד דכיון דהוא שליח בעל מה איכפת לי' לבעל בזה דהרי עיקור התקנה הוא לרע לו שלא יכול לבא ולערער כנלע"ד. ולפ"ז באשה שעשתה שליח להובאה ונתן הבעל הגט בידו על דעתה ובחזירתו עם הגט חלה ועושה שליח אחר דאם עושה שלא בפני ב"ד ריעותא הוא לאשה ששילחה בהא יש לעיין או נימא עכ"פ הוא שליח הבעל בחזירתו עם הגט להביאו לאשה וצ"ע:

2 אורחא דמילתא קתני קמ"ל פי' דחלה דוקא וללישנא מציעתא ניחא לאוקמי מתני' באת הולך וחלה דוקא מלימא בהולך וחלה אורחא דמילתא. והנה הרי"ף פסק כלישנא בתרא וכרשב"ג לחומרא. והראב"ד פסק כרבא כחכמים וכלישנא בתרא אליבא דחכמים דהוא לישנא מציעתא לקולא. אמנם מודה ראב"ד דבח"ל דמתבזה בב"ד בעי' חלה אפי' בהולך ומוכיח כן מרבא דאמר חלה טעמא מאי משום דאונס האי נמי אונס והרי לא שאל כלל אם אמר לו הולך או את הולך אע"כ בח"ל לא שנו לן אלו דבריו ז"ל עיין רמב"ן. ולדידי צ"ע קצת אי ס"ד דמתני' דח"ל חלה דוקא לכ"ע בכל אופן א"כ אמאי צריך לדחוק בדרב כהנא דהוה סד"א אורחא דמילתא קתני לימא סד"א חלה דתני אטו חלה דח"ל וכן מוכח בשבועות ל"ג ע"א גבי אמר דוקא דעדיף טפי לומר איידו מלומר אורחא דמילתא אע"כ מוכח מזה שאין שום סברא להחמיר בח"ל טפי מבא"י או שניהם דוקא או שניהם לאו דוקא והוצרך לומר סד"א אורחא דמילתא קתני. והשתא לפ"ז כיון דלפי דברי הראב"ד מוכח מרבא לקמן דבח"ל בין הולך בין את הולך חלה דוקא א"כ ה"ה בא"י וכרשב"ג וכהרי"ף:

3 בין כך ובין כך אין השליח עושה שליח. כ' תוס' ושלח ושלחה היכי שאין הבעל מקפיד ובר"ן וכל הראשונים איתא בזה תרי לישני חד לישנא קרא מיירי כשהבעל אינו מקפיד להדיא ואמנם חלה אמרי' אנן סהדי דניחא לי' לבעל וכאלו ציוה לשליח אחר שלא תתבטל השליחות. וללישנא אחרינא בהראשונים אמרו דמן התורה לעולם שליח עושה שליח אלא חכמים חששו דלמא יקפיד הבעל ויבטל השליחות ע"כ אסרו אא"כ חלה. ונראה דהרי"ף ס"ל כל"ק הנ"ל דמן התורה אינו עושה שליח שליח אלא ברצון המשלח להדי' דמשו"ה כ' דשליח שני נמי אינו עושה שלישי אא"כ חלה ואי ס"ד מן התורה לעולם שליח עושה שליח רק חכמים חששו שמא יקפיד הבעל תינח בשליח ראשון אבל כיון שחלה וע"כ עשה שליח אחר מה לי הוא מהך וכ"כ רמב"ן אע"כ ס"ל דמן התורה אינו עושה שליח שני אלא ברשות הבעל וחלה הוה כאלו הרשה הבעל שלא תתבטל שליחותו לגמרי וזה שייך בכמה שלוחים. והנה י"ל דבהא פליג רבנן ורשב"ג דלרבנן מן התורה עושה שליח אחר בלא רשות הבעל ע"כ בלישנא מציעתא לא בעי' חלה אלא באת הולך אמנם רשב"ג ס"ל מן התורה אין עושה שליח משו"ה בעי' חלה אפי' בהולך. ונ"ל זה תליא במ"ש ר"פ האיש מקדש דרש"י ס"ל ושלחה בתרא מיותר לשליח שיעשה שליח א"כ שפיר י"ל מכיון שעשאוהו הבעל שליח והוה כמותו כדנפקא לן מקרא קמא ושלחה. שוב בא קרא בתרא ועשה השליח כבע"ד בעצמו לעשות שלוחים אפי' בלא רשות הבעל ובלבד שלא יקפיד. אך רבינו חננאל שבתוס' שם הקשה הא איצטריך ושלחה קמא למשלחה ואינה חוזרת ר"פ חרש. אלא הכל מחד קרא נפקא ומוי"ו ושלחה מרבי' שליח עושה שליח ע"ש ולפ"ז כיון דלא נפקי אלא מוי"ו לרבות שליח ע"כ בבעל תלי' רחמנא ובעי' ריצוי הבעל וכה"ג כ' הגאונים ר"פ כשם בונטמאה נטמאה א' לבעל וא' לבועל דלר"ע מפיק לי' מוי"ו ורבי מפיק לי' מקרא יתירה דתלי' בזה מ"ש ב"ש סי' י"א סק"ג אי תליא בועל בבעל או לא וע"ש בדגול מרבבה:

4 והנה כי כן תליא זה בפלוגתא דבי ר' ינאי ודבי ר' ישמעאל ר"פ חרש לדבי ר' ינאי לא צריכא ושלחה למשלחה ואינה חוזרת ואתיא כרבנן ורשב"ג ולתנא דבי ר' ישמעאל כרשב"ג דשמעתין ועיין בסמוך אי"ה:

5 מילי לא מימסרן לשליח. ראיתי בקדמון אחד שכחתי מקומו איה. דהא דבע"ד עצמו יכול לעשות שליח ראשון במילי נפקא לן מתרומה דנטלית במחשבה ומחשבתו של שליח הוה כמחשבתו של בעה"ב. ולפ"ז ילפי' שליח עושה שליח תרומה מגט ושליח במילי גט מתרומה. ולא פרכי' דכיון דגלי שליחות גלי ואין חילוק ביניהם כצ"ל. מ"מ י"ל דתליא בהנ"ל לדבי ר' ינאי ורבנן דרשב"ג דקרא ושלחה מיותר כלו לשליח עושה שליח ילפי' גם אותו ושלחה מתרומה והשליח כבעל עצמו ומוסר מיליו לאחרים. אבל אי אתי מיותרא דוי"ו דיו לרבות אותו במה שמפורש בהדי' בהאי פרשה דהיינו שמוסר לו דבר בידו אבל מילי דאתי' מתרומה להא לא מרבי':

6 כאן שנה רבי וכו'. לכאורה למאי דקי"ל שומר שמסר לשומר הראשון חייב נמצא שוב אין קפידא אם יהי' פקדונו ביד אחר כיון שעכ"פ אחריותו על שלוחו קמ"ל אפ"ה אין השואל רשאי להשאיל. וקרוב לזה כ' פנ"י אלא בירושלמי פ"ק דקידושין הל' ד' איתא דר"ל ס"ל שומר שמסר לשומר פטור וא"כ קמ"ל הכא אע"ג בדיעבד פטור מ"מ לכתחלה אין רצונו וכו' כמ"ש תוס' ועיין בסמוך אי"ה:

7 ונפיקא לאפי' לשון זה קשה מאוד לפירש"י ותוס' דקאי אשליח שני. והנה בירושלמי מייתי רשב"א בשמעתין. מתני' לא פליגי אר' יוחנן דאמר שומר ראשון חייב פי' רשב"א בניחותא קאמר. ושוב אמר הוא מתנאי גיטין פי' אין טעם משנתינו מדיני ממונות אלא מקפידא דגיטין. ואמר מה ביניהון בא הבעל ונטל החפץ בעצמו לדיני ממונות אין קפידא. מתנאי גיטין יש קפידא. שהרי לא נתקיים תנאי שהשליח יטול החפץ ע"ש. הנה נלע"ד פי' הירושלמי כמו ש"ס דילן בתחלה אמר מתני' לא פליגי אדר' יוחנן דה"א פליגי כיון דר' יוחנן אמר ראשון חייב א"כ למה יקפיד על פקדונו קמ"ל לא פליגי דאפ"ה אין רצונו שיהיה פקדונו ביד אחר. שוב אמר כמו בש"ס דילן דגם לענין פסול הגט מיירי מתני' דכיון דשינה מתנאו נפסל הגט. אלא בש"ס דילן אר"י זימנין דגיטא נמי לא הוה משמע אבל איכא זימנין דגיטא הוי. אבל בירושלמי לא איתמר האי לישנא זימנין ע"כ ס"ל אפי' אם הבעל עצמו נוטל חפצו מ"מ בטל השליחות. וש"ס דילן לא ס"ל הכי אלא לא מיבעי אם הבעל עצמו נוטל החפץ בודאי ליכא קפידא אלא אפי' קדמה האשה ונפקא לאפי' דשליח שני ויהבי' ליה החפץ שלא בשליחותו של בעל כלל אלא היא שולחת החפץ להבעל על ידו נמצא כבר נתבטל ענין החפץ שבינה לבעלה טרם התחלת גמר שליחת הגט ושוב נותן לה שליח שני הגט אין חפץ וגט תלוים זה בזה מעתה דוקא כשבא השליח ליטול החפץ וליתן הגט הכל בשליחות הבעל הא דאיכא קפידא אבל אי קדמה היא לאפי' ותוס' כ' לאו דוקא קדמה אלא אפי' בא לתוך ביתה וקדמה היא ליתן לו החפץ טרם שהתחיל הוא מענין שליחות הגט נמי ליכא קפידא כאן כנלע"ד פי' הסוגי' ע"ד רש"י ותוס':

8 ר' יוחנן פוסל בו כ"ש בשלוחו. הקשו תוס' לפירש"י אין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר היינו אשה הוא דוחק ורמב"ם דפסק כשיטת רש"י נזהר מזה דס"ל משנתינו מיירי כפשוטו בכל אופן לא ישלחנו ביד אחר דא"נ בעל לא מקפיד מ"מ אין רצונו שיהי' פקדונו ביד אחר היינו שליח השני ואי יקפיד איכא נמי פסול בגט ולק"מ קו' תוס':

9 וע"ש בב"מ ס"ל לרבא טעם שומר שמסר לשומר חייב משום האיך לא מהימן לי בשבועה אבל אי איכא עדים דנאנס פטור הראשון אע"ג דפשע ומסר פקדונו ביד אחר דלאו פשיעה היא זו. והנה לריב"א בשמעתין קשה כיון דשומר שמסר לשומר לרבי יוחנן חייב הראשון. וא"כ אין קפידא לבעה"ב אלא שאין רצונו שיהיה פקדונו ביד אחר. ולרבא אין זה פשיעה כל כך שהרי אם עבר ויש עדים שנאנס פטור מלשלם והשתא במשנתינו דאחריות החפץ על השומר ולא איכפת לבעה"ב אלא שאין רצונו שיהי' פקדונו בידו איך מפני זה יפסל הגט. ולפירש"י ניחא שאין הגט נפסל בשביל זה אלא ששינה בשליחות דנתכוין לצעורי'. אבל לריב"א קשה. וצ"ל אה"נ הוה פשיעה גדולה דפוסל גט בשביל כך ומכ"ש שהי' ראוי שישלם השומר הראשון אפי' איכא עידי אונס ולא בעי שבועה מ"מ היה ראוי שישלם אלא רבא לטעמי' דס"ל תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור. ועיין במרדכי פ"ג דב"מ סי' ר"ע כ' בשם ר"ח אין הלכה כרבא בהא דאת מהימנת לי בשבועה משום דרבא לטעמי' דס"ל תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור ואנן קיי"ל חייב ע"ש. והקשה שם בגליון בשם מהר"ל מפראג מה ענין זה לזה. ולהנ"ל ניחא וכבר נדפס זה משמו בסוף ס' הרי"א ן' מיגאש על שבועות:

10 ור"ל מכשיר בשלוחו וכו'. עיין מ"ל פ"ד מתרומות הל' י"ד ולק"מ הכא פליג ר"ל וס"ל ליכא קפידא דלא כיון לצעורא אבל אי הוה קפידא היה מודה. והתם אי הוה אמר תרום ואח"כ כיחש איכא קפידא דאיסורא עביד הפועל ששינה ועקר הקרן טרם שהפריש תרומה כדקי"ל א"א לגורן שתעקר עד שהפרישו תרומה:

11 המביא גט בח"ל עושה שליח בב"ד והגירס' ברי"ף ובמשנה שבירושלמי עושה ב"ד שליח דמשמע דהב"ד עושה השליח היינו ברצון השליח הראשון אבל מ"מ שליח ב"ד הוא וכח ב"ד מסייע בשליחות וכ"כ רשב"א בשמעתין. וכן מוכח לר' חנינא לעיל ה' ע"ב דס"ל דנותנו לה בפני ג' כשאומר בפ"נ ובפ"נ וא"כ למאי הלכתא תנן עושה שליח בב"ד ואמר בפניהם בפ"נ ובפ"נ הלא כל בפ"נ ובפ"נ בפני ב"ד של שלשה הוא אע"כ התם אומר בפניהם ואינו ב"ד ממש אבל הכא עושה ב"ד והם עושים שליח ומשלחים על פיהם וכ"כ ומוכיח בס' מכתב מאלי' ויש לתמוה על הריב"ש ומייתי לי' הרב"י ופסק כן בש"ע דסגי בפני שנים והשליח מצטרף לשלישי וגם אינינו שליח ב"ד אלא שליח של שליח הראשון שעשאני בפני ב"ד וצ"ע כנ"ל:

12 עושה שליח בב"ד. פ' ריב"ש משום שב"ד יודעים ומשגיחים שיאמר בפ"נ ובפ"נ אבל לא משום שידעו שהי' חולה ונאנס דא"כ בא"י נמי היכי דבעי' חלה הי' צריך ב"ד. ונ"ל היינו דקמ"ל רב כהנא חלה תנן דוקא לאפוקי דלא נימא כרבנן ולא מיירי באת הולך אלא בהולך וחלה אורחא דמילתא אבל באת הולך דבעי' חלה אה"נ בעי' ב"ד קמ"ל חלה דוקא דאפי' באת הולך לא בעי ב"ד:

13 ואין השליח האחרון צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ יל"ד פשיטא וכי יאמר בפ"נ ולא נכתב בפניו. וצ"ל הכי קאמר אין צריך לומר בפ"נ אמר השליח הראשון בפ"נ אלא אפי' לא ראה ולא שמע את הראשון וב"ד עשאו שלא בפני הראשון כלל. אומר שליח ב"ד אני ומסתמא נעשה כהוגן וכן מוכח מעובדא דאתא לקמי' דרבא דלא ליתבי' לה עד תלתין יומין דמסקי' שעשו שליח שלא בפני שליח קמא ובש"ע לא כ"כ מדיוקו של ב"י בלשון הריב"ש וכבר צווח על זה בית מאיר. ובס' בני אהובה רוצה להגיה בש"ע דבר זה ע"ש:

14 מדקתני ואין שליח האחרון וכו' פי' מדלא תנן שליח שני דאז הוה דייקי' שני ולא שלישי אבל אחרון אע"ג דשני נמי איקרי אחרון כדכתיב לאה וילדיה אחרונים ורחל ויוסף אחרונים. מ"מ א"א לדוקי מיני' אחרון ולא שלישי ומדלא קתני שני ש"מ אפי' שלוחים הרבה ועי' תוי"ט:

15 או אפי' שלא בב"ד פי' אלא סגי שיאמר שליח דשליח ב"ד אני וכן השלישי וכן הרביעי כולם סגי כשיאמרו שליח דשליח שליח ב"ד אני ומסיק דבעי' דוקא בב"ד ממש:

16 אמר רב אשי אם מת ראשון בטלו כולם. נ"ל אי הוה ס"ל בקטנותא כתנא דבי ר"י ר"פ חרש דנפקא לי' משלחה ואינו חוזרת מושלחה וא"כ שליח עושה שליח נפקא מוי"ו יתירה דושלחה בתרא כמ"ש לעיל בשם ר"ח שבתוס' רפ"ב דקידושין. א"כ בודאי לא עלה על סברתו דודאי כל השלוחים תלוים בבעל. אך הוה ס"ל כר' ינאי ר"פ חרש דמפיק קטנה ושוטה דאינה מתגרשת מדלית להו יד ואייתר ושלחה יתירה לשליח כשיעשה שליח ומשו"ה הוה ס"ד דשליח בעל דבר בפ"ע הוא וכשמת בטלו כולן. וע"ד הלצה י"ל רב אשי בעצמו שיעור שבקטנותו היה חריף והגיע לפלגות ראובן גדולי חקרי לב עיין ב"ב פ' מי שמתו. וע"כ לא הי' נראה בעיניו למעט קטנה מושלחה שמשלחה ואינה חוזרת דאיכא קטנה חריפה אע"כ ממעטת מדאין לה יד ואייתר ושלחה לשליח עושה. והיינו דקאמר מר בר רב אשי הא דאבא דקטנותא היא פי' בקטנות עצמו שיער:

17 שליח שלא ניתן לגירושין הוא. עי' פנ"י שחתר להמציא סברא וטעם ולא עלתה בידו וכן בס' בית מאיר. ולפע"ד נראה עפ"י מה שכבר כתבתי לעיל דלא שייך שלוחו כמותו ודין שליח אלא בדבר הצריך שליחות ובמקח וממכר שצריך שהבעלים יעשו הקנין ואם שולח שלוחו צריך שיהי' כמותו ומכ"ש גיטין וקידושין ותרומה וקדשים וכל כיוצא בזה. אבל השולח לחבירו חפץ או אגרת וכדומה אין בזה דין שליחות ולא נעשה כמותו. רק מעשה קוף בעלמא עביד. והנה זה שלא שלחו לגרש אלא יהבי' לאבא בר מניומי. יש בזה ב' שליחות א' הולכת החפץ לאבא בר מניומי. ובזה אין דין שליחות כיון שלא עשאו שליח לגירושין אלא להביאו לאבא בר מניומי והוה כאלו שולח לו טליתו או חפץ אחר ואין כאן דין שליח כמותו. אך במה שאמר אמור לאבא בר מניומי שיתנהו לאשה זו היא מדין שלוחו כמותו. אך זה הוה מילי ולא מימסרי לשליח אחר וזהו אמת נכון וברור בעזה"י. ובסמוך גבי לבתר תלתין יומין הב לה הוה סד"א דכל תלתין יומין לא הוה אלא כפקדון ביד הנפקד ואינו נעשה שלוחו כמותו אלא בתר תלתין יומין ומסקי' דלאו הכי הוא:

18 מי קאמר לה אבא בר מניומי ולא את. עיין מ"ש ב"ש מלקמן צ"ג ע"ב כתבו ותנו לשליח מהו וכו' ע"ש בבית שמואל. ודבריו תמוהין דשאני הכא שכבר נתרצה לעשותו שליח אלא שלא הכיר בה ושוב מצאתי כן בס' תורת גיטין ונכון ופשוט: